פסק-דין בתיק ת"א 23329-10-09

מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום כירורגיה אורתופדית, ד"ר משה לוינקופף, אשר העריך כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בגובה 2% לפי סעיף 35(1) בין א' ל- ב' מותאם, לתקנות המל"ל.

מאחר והצדדים לא קיבלו את הצעת בית המשפט מיום 05.10.11 לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי הכלל של "ייקוב הדין את ההר" ( מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב') והתיק נקבע לדיון הוכחות.

דיון הוכחות התקיים ביום 07.01.13, בו העיד התובע והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה.

ב"כ התובע המלומד טוען כי התובע נפגע כאשר התכוון לצאת מרכבו, רכב אשר חנה. המסמכים אותם צרף התובע לתצהירו, נערכו בזמן אמת. אפילו בתעודת חדר המיון שנערכה שעתיים לאחר התאונה, תוארה תאונה שארעה כאשר התובע ישב ברכב חונה שנפגע מהצד. גם מדוח הבוחן המשטרתי עולה כי התאונה ארעה כאשר רכב התובע חנה. כך עולה גם מגרסאות התאונה המפורטות בראיות התביעה ואף בראיות ההגנה אשר נערכו בסמוך למועד התרחשות התאונה. לאחר התאונה אובחנו אצל התובע חבלות בכתף, בקרסול וברגל ימין ולאחר שחרורו מבית החולים הומלץ לו על מנוחה, נטילת משככי כאבים ומעקב אורתופדי. התובע המשיך במעקב אורתופדי במסגרת קופת חולים והופנה לטיפולי פיזיותרפיה ובעקבות החמרה בכאבים הומלץ לו על שימוש במדרסים. לטענתו, עד היום ממשיך התובע לסבול מכאבים ומהגבלה בתנועות הקרסול, מקשיים בכיפוף, בהרמת משאות, בישיבה, בהליכה ובעמידה ממושכת וכן בעליה ובירידה של מדרגות.

ב"כ הנתבעים המלומד טוען כי אין מחלוקת שהיתה תאונה, אין מחלוקת שהרכב היה בחניה ועמד במועד התאונה ואין מחלוקת שהתובע נפגע מרכב אחר ולכן כל העדויות שהוזכרו בסיכומי התובע, לא רלוונטיים. המחלוקת הינה, האם התובע השתמש ברכב או לא?

מה שקובע את גדר המחלוקת במקרה דנן, אלה כתבי הטענות ולא הרחבות ופרשנויות לאחר מכן. הנתבעים התנגדו לכל אורך הדרך להרחבת חזית, כולל במהלך הסיכומים. הגרסה העובדתית שקיימת בתיק הינה, שהתובע נפגע בעת יציאתו מרכבו ואדם שיוצא מרכבו הוא משתמש ברכב. העובדה שלתובע לא היה רישיון נהיגה, אינה רלוונטית מאחר ובפסיקה נקבע כי שימוש מסוג זה הוא לא שימוש שמצריך רישיון נהיגה. התובע בגרסתו, שלא עלתה בכתב התביעה, טען כי עסק בניקוי הרכב. לדידו, אין שום ערך להודעתו במשטרה או בחברת הביטוח שלו. התובע היה בשלילת רישיון ולכן הדחף הראשוני שלו היה למצוא "סיפור כיסוי" אחר. כמו כן, עדותו של התובע הינה עדות יחידה ללא שום חיזוק חיצוני ובלי סיוע ובעיקר ללא העדה שהיתה הרלוונטית ביותר כאן, גב' יפה אוחנה, אשר היתה יכולה, אולי, להעיד שהשתמשה ברכב, החנתה אותו יום קודם לתאונה ושהיא זוכרת שהתובע היה בבית וירד לשטוף הרכב. עוד התברר כי התובע נמצא בהליכי פשיטת-רגל, דבר אשר חוסם אותו מלהגיש תביעה מאחר וכל זכויותיו וחובותיו מיוחסים לנאמן.

באשר לנזקו של התובע - קביעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר לוינקופף, אינה קביעה משפטית ולדידו על בית המשפט לקבוע כי לא נותרה לתובע נכות. כמו כן, אין לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי שכר, הן לעבר והן לעתיד. כך הדבר גם לגבי ראש נזק של 'עזרת הזולת' - התובע לא צרף אף ראיה המוכיחה כי נגרמו לו הוצאות בגין ראש נזק זה. לבסוף טוען ב"כ הנתבעים כי הפיצוי היחידי לו זכאי התובע הינו בגין 'כאב וסבל' בסך של 1,600 ש"ח.

ב"כ התובע המלומד השיב כי נוכח הסבל המתמשך וטיפולי הפיזיותרפיה יש לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק של 'כאב וסבל' לפי 10%. כמן כן, אין נפקות לעובדה שהתובע מצוי בהליכי פשיטת-רגל. יתירה מזה, טענת הנתבעים, כי התובע עשה שימוש ברכב, אינה מבוססת על כלום ואין לכך בדל של ראיה.

דיון והכרעה

עדות יחידה של בעל דין

לטענת ההגנה, עסקינן בעדות יחידה של בעל דין שאין לה חיזוק חיצוני וללא כל סיוע, ולכן אין להאמין לגרסה העובדתית של התביעה.

סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש],התשל"א-1971 קובע:

          "54. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי

          פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

(1)     העדות היא של קטין למטה מגיל 14;

(2)     העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;

(3)     העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;